סקירת ספרות בנושא- טרור בתקשורת ובמרחב הרשת

נכתב על ידי- סיגל קוריק (2026) B.A. Business Administration • Accountant • NLP in training  

המושג טרור התקשה לקבל הגדרה אקדמית מוסכמת. סקירה שיטתית מצאה כ-109 הגדרות שונות בספרות בין השנים 1936 ל-1981, ובניסיון לאתר את הרכיבים המשותפים זוהו 22 רכיבים חוזרים. השכיחים ביותר היו אלימות וכוח (83.5% מההגדרות), השתייכות פוליטית (65%), ויצירת פחד (51%). 

הסוגיה הקשה ביותר נותרה ההבחנה בין טרוריסט ללוחם חופש, בהתבסס על ההבחנה בין מטרה אזרחית למטרה צבאית. במציאות הישראלית, שבה האזרח הוא, בלשונו של ראש המטה הכללי השני, חייל בחופשה שנתית של אחד עשר חודשים, ההבחנה הזו נעשית מורכבת במיוחד (Avihai, 2009). 

על אף הקושי בהגדרה, מסכימים החוקרים על מספר רכיבים מהותיים: הטרור הוא פעולת אלימות מכוונת נגד אזרחים ומטרות לא לוחמות, מבוצע על ידי ארגון, מתוכנן מראש, ונועד להעביר מסר פוליטי או השקפתי. רכיב מרכזי שלעיתים נוטים לפספס הוא ההיבט התקשורתי, שהוא היבט לא טפל אלא לב התופעה. הקרבן בפיגוע אינו תכלית הפעולה, אלא אמצעי להעברת מסר לקהל הרחב הצופה ממרחק (Tsfati & Weimann, 2002).

תיאוריית תיאטרון הטרור

המסגרת התיאורטית המרכזית בחקר הקשר בין טרור לתקשורת היא תיאוריית תיאטרון הטרור. התפיסה הזו, שהתגבשה במחקרים של חוקרי תקשורת בארה"ב ובישראל החל משנות השבעים, רואה את פעולת הטרור כסוג של הצגה. הפיגוע אינו מכוון אל הקרבן הישיר, אלא אל הצופים ממרחק באמצעות התקשורת. הטרור הוא מעשה של תקשורת סמלית, המורכב מארבעה רכיבים: שולח (הטרוריסט), נמען מיועד (הקהל המכוון), מסר (הפיגוע), ומשוב (תגובת הקהל) (Tsfati & Weimann, 2002). 

הטרוריסטים מקדישים תשומת לב מדוקדקת להכנת התסריט, לבחירת השחקנים, לתפאורה ולעיתוי. כמו במופע במה, ההצלחה תלויה בפרטים. ההבנה הזו הביאה לקביעה שהתקשורת היא הידיד הטוב ביותר של הטרוריסט, ושמעשה הטרור עצמו אינו דבר, הפרסום הוא הכל. הטענה אינה רק תיאורטית. ניתוח של אירועי טרור בינלאומיים בין השנים 1968-1980 הצביע על עלייה משמעותית בפיגועים שתוכננו במכוון כדי להגיע לתשומת לב מערבית (Tsfati & Weimann, 2002).

 ההמשגה של הטרור כהצגה מובילה לתפיסה שלפיה הקרבן הוא העור על התוף שמכים בו כדי להשפיע על קהל רחב יותר. מנקודת מבט זו, ארגוני הטרור הם מתקשרים מקצועיים, והפיגוע הוא הודעה לעולם. תפקיד אמצעי התקשורת בהמשגה הזו אמביוולנטי. מצד אחד, התקשורת היא הצינור שדרכו עובר המסר, וללא תיווכה הטרור היה מאבד מערכו. מצד שני, אמצעי תקשורת המוניים נושאים ערכים עיתונאיים שמגבילים את הטרוריסטים, כמו ספי בחירה שבהם דברים רבים אינם זוכים לסיקור (Conway, 2006).

טרור באמצעי התקשורת המסורתיים

במשך עשורים, היחסים בין ארגוני הטרור לאמצעי התקשורת המסורתיים היו יחסים של תלות הדדית מורכבת. ארגוני טרור היו זקוקים לסיקור התקשורתי כדי שמסריהם יגיעו לקהל הרחב, ואמצעי התקשורת היו זקוקים לסיפורי הטרור כתוכן אטרקטיבי המושך צופים. אך הסיקור היה מסונן: עורכי חדשות החליטו אילו פיגועים יעלו לכותרות, באיזו זווית, ובאיזה היקף. הטרוריסטים נדרשו להתמודד עם ספי בחירה של מערכות החדשות. רבים מהם פיתחו אסטרטגיות מתוחכמות יותר ויותר של הקצנת אלימות, כדי לעבור את הסף הזה (Tsfati & Weimann, 2002). 

הקשר בין טרור לסיקור תקשורתי הוצף ביתר שאת לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001. הצפייה הבו-זמנית של מאות מיליוני אנשים בעולם בהתרסקות המטוסים אל מגדלי התאומים, הפכה את הפיגוע לאירוע התקשורתי הגדול בהיסטוריה. אירוע זה הוא דוגמה מובהקת לטענת תיאוריית תיאטרון הטרור: הקרבנות הישירים היו אמצעי, הקהל המכוון היה הצופים בעולם כולו, והמסר התפשט באמצעות הטלוויזיה לכל בית. החל ממועד זה, הסיקור התקשורתי של טרור הפך לזירת מאבק נפרדת, שבה התקשורת לא רק העבירה את המסר אלא נטלה חלק פעיל בו (Smith, 2002). 

המעבר ההדרגתי לעידן הדיגיטלי שינה את כללי המשחק. בעוד שהסיקור הקלאסי בערוצי הטלוויזיה והעיתונות נתון תמיד לפיקוח עורכים, אמצעי התקשורת החדשים הציעו לארגוני הטרור גישה ישירה לקהל ללא מתווכים. רטוריקת הטרור באמצעי התקשורת המסורתיים נטתה ליטול אחריות גלויה על האלימות, להציג עמדות קיצוניות ולסרב לפתרונות מדיניים. רטוריקה זו השתנתה כשהארגונים עברו לתקשר ברשת, והפכה לפחות אלימה ויותר מתחזה לארגונים פוליטיים מוכרים (Tsfati & Weimann, 2002).

כיצד ארגוני טרור משתמשים באינטרנט

ההגעה של ארגוני הטרור למרחב המקוון לא הייתה מקרית. אופי הרשת, מבנה מבוזר, גישה פשוטה, אנונימיות, ואופי בינלאומי שאינו כפוף לרגולציה לאומית, הפך אותה לזירת פעולה מתאימה ביותר עבורם. בשנת 1998 זוהו ברשת 16 אתרים של 14 ארגוני טרור, ובשנת 2002 כבר 29 אתרים של 18 ארגונים. בפועל, גם זה היה רק הקדמה למגמה רחבה הרבה יותר: עד אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, משרד ההגנה האמריקאי דיווח על כ-5,000 אתרים המזוהים עם ארגוני טרור (Tsfati & Weimann, 2002). 

המחקר זיהה חמישה שימושים מרכזיים שעושים ארגוני טרור באינטרנט. השימוש הראשון הוא הספקת מידע, הכוללת הפצת תעמולה, מתקפה פסיכולוגית והעברת תכנים מאיימים, כמו סרטוני הוצאות להורג שפורסמו על ידי ארגונים כמו אל-קאעידה. השימוש השני הוא מימון, באמצעות תרומות ישירות באתרים, סחר במוצרים, וגיוס תרומות באמצעות עמותות חזית. השימוש השלישי הוא רישות, היכולת להחליף מסרים בין פעילים ובין ארגונים שונים בעולם בזמן אמת ובעלות נמוכה, ולשמור על מבנה ארגוני מבוזר. השימוש הרביעי הוא גיוס פעילים, באמצעות חדרי שיחה וקבוצות דיון. השימוש החמישי הוא איסוף מידע, ובכלל זה מידע על מטרות אפשריות לתקיפה (Conway, 2006). 

המודל של ארגון אל-קאעידה ממחיש את המעבר מטרור מסורתי לטרור טרנס-לאומי הניזון מהאינטרנט. בניגוד לארגוני טרור היסטוריים, שפעלו בגבולות גיאוגרפיים מוגדרים, אל-קאעידה הקים נוכחות במעל ל-50 מדינות, וניצל את כלי הגלובליזציה ובהם תקשורת לוויינית, טיסה בינלאומית ומחשבים מקושרים. הארגון השתמש באמצעים כספיים, מוצדקים ובלתי מוצדקים כאחד, וביצע פעולות תיאום מורכבות שחצו יבשות. הוא היווה את ארגון הטרור הראשון שהיה במידה רבה תוצר ומוטב של עידן האינטרנט (Smith, 2002). 

מעבר לחמשת השימושים הללו, נמצא שאתרי הטרור עוסקים בבניית דימוי מתון יותר מזה שנמצא בערוצי התקשורת המסורתיים. רק שני ארגונים, חיזבאללה וחמאס, פרסמו ישירות דיווחים על פיגועים. רוב הארגונים נמנעים מציון פעילות אלימה, ובוחרים להציג עצמם דרך נושאים שזוכים לאהדה במערב, כמו חופש הביטוי ועצירים פוליטיים. רטוריקה זו מותאמת לאופי האינטרנט, שנתפס כסמל לתקשורת חופשית ולערכי דמוקרטיה (Tsfati & Weimann, 2002). 

דוגמה בולטת לשימוש באינטרנט ככלי למלחמה פסיכולוגית היא פרשת קנת' ביגלי, אזרח בריטי שנחטף בבגדאד בספטמבר 2004. ארגון התווחיד והג'יהאד פרסם ברצף סרטוני וידאו של ביגלי במהלך שביו, שהופצו באתרי ג'יהאד שונים ובערוצי לוויין בשפה הערבית. בסרטון השני נראה ביגלי פונה ישירות לראש הממשלה הבריטי טוני בלייר ומבקש את עזרתו, ובסרטון השלישי נראה כשהוא קשור בכלוב. שלושה שבועות לאחר חטיפתו ביגלי הוצא להורג, והסרטון פורסם באינטרנט. במקרה דומה האזרחית הבריטית מרגרט הסן נחטפה ונרצחה, וסרטונים שלה במהלך השבי הופצו ברשת. מקרים אלה ממחישים את היכולת הייחודית של האינטרנט לשמש לא רק להעברת מסר, אלא גם להפעלת לחץ ישיר על ממשלות ועל קהל הצופים בעולם כולו (Conway, 2007).

האתגר הרגולטורי במאבק בטרור ברשת

המאבק בנוכחות ארגוני הטרור באינטרנט מציב אתגר רגולטורי מורכב. מצד אחד, ממשלות חשות לחץ ציבורי לחסום אתרי טרור ולמחוק תכנים בעייתיים. מצד שני, חסימה כזו מתנגשת עם זכויות יסוד של חופש הביטוי, חופש המידע והגנת המרחב הפרטי. נציגי ממשלות אירופיות ובריטיות שקראו לחסימה גורפת של אתרי טרור נתקלו בקושי טכני ומשפטי כאחד: כל אתר שנסגר מופיע מחדש על שרת אחר תוך שעות או ימים, ובתי המשפט פוסקים שוב ושוב נגד חסימה גורפת מטעמי חופש ביטוי (Goth, 2008). 

הבעיה הופכת חמורה יותר כאשר נשאלת שאלה בסיסית: מי יקבע מהו אתר טרור? האם אתר חדשות שמשדר סרטון של הוצאה להורג הוא אתר טרור? האם אתר מקצועי המסביר טכניקות פיצוץ הוא בעצם פלטפורמה לתעמולת טרור? קושי דומה התעורר בארה"ב, שם בית משפט זיכה סטודנט שהיה מתנדב כמנהל אתרים שכלל תכנים בעייתיים, וקבע שאין הוא נושא באחריות לתכנים שהעלה. שאלות מסוג זה הופכות את הניסיון להגדיר את הקו האדום למעשה בלתי אפשרי (Goth, 2008). 

האתגר הטכנולוגי נוסף על הקושי המשפטי. ארגוני טרור פיתחו כלי הצפנה משלהם ויכולת להעביר מסרים מוצפנים בתוך עמודי אינטרנט גלויים. בעקבות אירועי 11 בספטמבר נשקלה רגולציה שתאסור על הצפנה חזקה זמינה לציבור הרחב, אך הצעות אלו נדחו בטענה שיגרמו נזק לכלכלה הדיגיטלית ולא ימנעו את השימוש המופץ בהצפנה. עיקרון מרכזי שעלה מהדיון: ניסיון לחסום מידע באינטרנט הוא כמו סגירת דלת האסם אחרי שהסוס ברח (Voors, 2003). 

פיגועי הטרור בלונדון ביולי 2005 דחפו את הממשלה הבריטית לחוקק חוק חדש למלחמה בטרור. שר הפנים דאז הצהיר על כוונה להרחיב את סמכויות המדינה כנגד פעילי טרור הפועלים באינטרנט, כולל מי שמפעילים אתרים שמטרתם לעודד טרור. ההצעות החדשות כללו סמכויות מעצר ללא כתב אישום למשך תקופות ארוכות, והגדרה של עבירה חדשה של עידוד או הצדקת טרור. הצעות אלו עוררו ביקורת ציבורית ומשפטית רחבה, מתוך החשש שהן יפגעו בחופש הביטוי הפוליטי. במקביל, ארגון השב"כ הבריטי MI5 פרסם פניות ישירות לקהילות מוסלמיות באמצעות אתרים בערבית, וקרא לאזרחים לדווח על פעילות חשודה (Conway, 2007).

ביבליוגרפיה

Avihai, H. (2009). Definition of terrorism act and the Israeli social structure: Obscurity over the relevancy of typology. 

Conway, M. (2006). Terrorist 'use' of the internet and fighting back. Information & Security: An International Journal, 19, 9-30. 

Conway, M. (2007). Terrorism and the internet: New media – New threat? Parliamentary Affairs, 60(2), 283-298. 

Goth, G. (2008). Terror on the internet: A complex issue, and getting harder. IEEE Distributed Systems Online, 9(3). 

Smith, P. J. (2002). Transnational terrorism and the al Qaeda model: Confronting new realities. Parameters, 32(2), 33-46.

 Tsfati, Y., & Weimann, G. (2002). www.terrorism.com: Terror on the internet. Studies in Conflict & Terrorism, 25(5), 317-332.