ההיא, שנכנסה עם ערימה של ספרים מהספרייה

בחרתם. נרשמתם, התלבטתם, שילמתם. ואז זה מגיע.

הרגע הזה בכיתה, מול המרצה, שבו אתם קולטים שהוא מדבר ג'יבריש. הלחץ מהמשימות העתידיות מתחיל לעלות, והמילה 'עבודה' מקבלת פתאום משמעות חדשה לגמרי. 

זה כבר לא משמרות במלצרות או בבייביסיטר. 

זו ישיבה של שעות מול מסך מהבהב, תחושת הצפה, ותהייה עמוקה של "מה הוא בכלל רוצה מאיתנו?".

כשהבלבול פוגש את הלחץ, העיניים מתחילות לשוטט בכיתה. ואז קולטים אותה. 

ההיא, שנכנסה עם ערימה של ספרים מהספרייה. מה הקטע שלה? מה היא יודעת שאני לא? מה פספסתי? ההתלבטות הזו היא אולי החלק הכי מוכר במסע האקדמי. 

משם, הדרך לגוגל קצרה. "סיוע בכתיבת סמינריון", "איך כותבים עבודה", "עזרה". עולמות שלמים נפתחים.אז מניסיון של עשרות שנים בליווי סטודנטים וסטודנטיות בדיוק ברגע הזה, אני רוצה להגיד לכם משהו: קודם כל, תנשמו. 

אתם לא לבד.

האמת היא, שדווקא זאת עם ערימת הספרים? היא כנראה הכי אבודה. בעולם שבו הכל קיים בספריות הדיגיטליות, היא מחפשת "כמות" במקום "סדר". 

היא עדיין לא הבינה שהפניקה נובעת מזה שהמשימה נראית כמו הר ענק שצריך לבלוע בבת אחת.

אבל כשמפרקים את ההר הזה. כשלוקחים את המשימה ומבינים אותה, מחלקים אותה לתבניות, למשימות קטנות, יוצרים עבורה שלד וקונסטרוקציה בסיסית – החיים נראים פשוטים יותר. 

העננים מתבהרים.

זה לא קסם, זו פשוט מתודה.הבעיה היחידה שנשארת היא שאין באמת קיצורי דרך. 

כלומר, בטח שיש... אבל לא אם רוצים להפיק מהלימודים האלה, מהדרך הזו, את הטוב ביותר. את הידע האמיתי. את הסיפוק שבסוף.